כבר מתחילת דרכה של הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, ממשלת גרמניה נתנה עדיפות עליונה לפיצוי מוסרי וכספי בגין העוול שנגרם ע"י הנאצים. עם משימה זו היא מתמודדת עד היום.

הודאת ממשלת גרמניה על האחריות הגרמנית לפיצוי.

בנאום בפני הבונדסטאג הגרמני ב- 27 בספטמבר 1951 הכיר קנצלר גרמניה אדנאואר באופן חד-משמעי באחריותה של גרמניה לפיצוי.

"ממשלת גרמניה, ויחד עמה רוב רובו של העם הגרמני, מודעים לסבל הבל ישוער שנגרם ליהודים בגרמניה ובשטחים הכבושים בתקופת השלטון הנאצי. ... אין מילים כדי לתאר את הפשעים הנוראים שבוצעו בשם העם הגרמני, והם מחייבים פיצוי מוסרי וחומרי, הן לגבי הנזקים האישיים שנגרמו ליהודים, והן לגבי הרכוש היהודי, שאין היום מי שרשאי באופן אישי לדרוש את החזרתו. ... ממשלת גרמניה מוכנה, יחד עם נציגי היהדות ומדינת ישראל, שקלטה יהודים חסרי מולדת רבים כל כך, להביא לפתרון בעיית הפיצוי החומרי, על מנת להקל במקצת את מציאת הדרך ליישוב הנפשי של הסבל האינסופי".

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל חזרה והדגישה א ת אחריותה של גרמניה בביקורה בירושלים, באפריל 2007: "רק אם ארצי, רק אם גרמניה תכיר באופן מלא ומוחלט באחריות הנצחית לתקופה האיומה הזאת ולפשעים האכזריים ביותר בתולדותיה , נוכל לעצב את העתיד- רק כך, ולא אחרת".

חוקי פיצויים פדראליים גרמנים

כבר בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוד לפני שנוסדה הרפובליקה הפדראלית של גרמניה במאי 1949, קבעו כוחות הברית המנצחים באזורי הכיבוש במערב תקנות חוקיות להשבת רכוש יהודי לשעבר ורכוש אחר שהוחרם ע"י הנאצים, כמו כן קבעו תקנות בדבר פיצויים לנרדפי הנאצים על מוות, פגיעה בחירות ונזקים פיזיים ובריאותיים. קווי היסוד של חקיקה זו הוכנסו לחוזה להסדרת שאלות שנוצרו עקב המלחמה והכיבוש ("חוזה המעבר") ויושמו ברובם בחוק הגרמני הפדראלי לפיצוי קורבנות הרדיפה הנאצית משנת 1956 (BEG) ובחוק הפדראלי להשבת רכוש משנת 1957 (BRüG).

על בסיס חוק ה- BEG זכאים קורבנות הרדיפה הנאצית על רקע גזע, דת או השקפות פוליטיות לקצבה שאמורה לפצותם על מוות, נזקים פיזיים ובריאותיים, פגיעה בחירות, רכוש, הון וקידום מקצועי או כלכלי. על סמך החוק הפדראלי להשבת רכוש ניתן היה להגיש תביעות נזיקין כנגד הרייך הגרמני על החרמת נכסים, אם אלה לא נמצאו והוחזרו בינתיים בהתאם לחקיקת כוחות הברית.

בשנת 2010 עדיין שולמו כ- 29,000 קצבאות BEG בסכום כולל של 350 מיליון אירו (המתוקצבים בעיקר מהממשלה הפדראלית ובאופן מצומצם יותר ממדינות המחוז). קצבאות אלה משולמות לכל אורך חייו של האדם הזכאי, ולאחר מותו לבן הזוג (בת הזוג) שנשאר בחיים.

הבנות עם ישראל

לשני חוקי הפיצויים הפדראליים הגדולים קדמו ההבנות עם ישראל. בהסכם שנחתם בספטמבר 1952 בלוקסמבורג בין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ומדינת ישראל, אישרה גרמניה תשלום של 3 מיליארד מרק כ"פיצוי גלובלי לעלויות הקליטה ליהודים עקורים וחסרי כל מגרמניה ומשטחים שהיו קודם לכן בשליטה גרמנית". בשל מחסור במטבע זר בתקופה ההיא סוכם, כי הפיצויים יועברו אך ורק בצורת אספקת סחורות ושירותים, שתתפרש על פני מספר שנים. בנוסף שולם סכום של 450 מיליון מרק ל"ועידת התביעות היהודית נגד גרמניה" (JCC) כדי לסייע, לקלוט וליישב קורבנות יהודים של הרדיפה הנאצית מחוץ לישראל. הסכם זה עורר חילוקי דעות גדולים ביותר בישראל, שהתמקדו בשאלה, האם ישראל ו/או הקהילה היהודית הבינלאומית בכלל צריכים להסכים לקבל כסף מגרמניה.

הסכם גלובלי עם מדינות מערביות

בשנים 1959 ועד 1964 הרפובליקה הפדראלית של גרמניה חתמה על הסכמי פיצויים גלובליים עם 12 מדינות מערביות (בשנות ה- 90 גם עם ארה"ב). השותפים לחוזים אלה קיבלו כ"א סכום קבוע חד-פעמי מגרמניה (שנע בין 400 מיליון מרק גרמני עבור צרפת, ל- 115 מיליון מרק גרמני ליוון ומיליון מרק לשבדיה) שנועד לחלוקה בין "אזרחים שנרדפו ע"י הנאצים על רקע גזע, דת או השקפות פוליטיות ושסבלו בעקבות רדיפה זו פגיעה בחירותם או נזקי בריאות, ובמיוחד לטובת שאריהם של אלה שמצאו את מותם בעקבות רדיפות אלו". למהלך זה קדמה יוזמה מדינית של אותן ארצות, שלא הסכימו להשלים עם הוצאתם של "הקורבנות המערביים" ממערכת חוק הפיצויים הגרמני.

חוק ה- BEG קשר את הזכות לתביעות בין היתר ב"קשר טריטוריאלי", כלומר שמקום מגוריו של מגיש הבקשה היה בתוך גבולות הרייך הגרמני עד לסיום המלחמה או שהיה בתוך הרפובליקה הפדראלית של גרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. מעבר לרוחב הירייה הפיננסי של הסדר פיצויים מקיף, היו לכך גם שיקולים משפטיים: כפי שמקובל בחוק הבינלאומי, חשבו להסדיר את הפיצוי על נזקי מלחמה בשילומים בין מדינה למדינה, כלומר לא במסגרת זכאות אישית לפיצוי, כשמדובר באזרחים זרים (יוצאת מן הכלל הייתה ישראל, שמעמדה כמדינה נקבע רק ב- 1948 ולכן לא נחשבה אויב לשעבר במלחמה נגד גרמניה).

בהסכמים הגלובליים נקבע, שעם תשלומי הכספים עליהם סוכם, "יוסדרו כל השאלות המוזכרות בהסכם זה ביחסה של הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ל(מדינה האחרת) ... באופן סופי".

בסך הכל שילמה הרפובליקה הפדראלית של גרמניה סכום של כ- 68 מיליארד אירו בתחום הפיצויים על פשעי הנאצים (נכון לסוף שנת 2010). נושא הפיצויים על פשעי הנאצים נמצא בתחום אחריותו של משרד האוצר הגרמני.